תמיכה בטיפולי פריון

לחלק מהמטפלים, ולחלק מהנשים ברור כיום שההיבט הרגשי הוא חלק בלתי נפרד מכל נושא הפריון, קשיי הפריון, וההתמודדות איתם.

ההיבט הנפשי-רגשי של טיפולי הפריון הוא נושא רחב. במאמר זה אנסה לדבר על חלק מההיבטים הפסיכולוגיים של בעיות פריון. אתייחס לביטויים הרגשיים של אי פריון, ולהשפעתם על יכולתה של האישה להתמודד עם הקשיים ולצמוח.

ניתן לומר שאישה שסובלת מאי פריון חווה אבדן ממשי, בדומה למה שקורה באבל.  בניגוד לתהליך של אבל, אובדן זה אינו זוכה להכרה של הסביבה הקרובה, והאישה אינה מקבלת לגיטימציה לרגשות שעולים בה. יתר על כן, רוב הזמן היא נדרשת להמשיך בחייה כאילו לא קרה לה דבר ולהדחיק את סבך הרגשות שעולים בה.

ניתן לומר שתחושת האבדן בשלב מסוים, מגיעה לשיא, ואחריו היא עולה ויורדת, בגלים.
השיא הראשון יכול להופיע  בשלב ה"גילוי". זהו השלב בו אישה הסובלת מקדשיי פריון מבינה שיש בעיה, שאינה דבר של מה בכך, בעיה שתדרוש ממנה לעבור טיפול כזה או אחר.

לפעמים הגילוי מגיע באופן חד, ולפעמים מדובר בתהליך הדרגתי. בשני המקרים, בסופו של דבר, לאחר ניסיונות להרות, בדיקות, ביקורים אצל רופאים, בזמן כלשהו, אישה מגיעה להבנה שניתן לתמצת אותה במשפט "משהו אצלי לא בסדר".

משפט קצר ופשוט זה, מכיל בתוכו רגשות קשים ובעלי עוצמה: כאב, בושה, אשמה, כעס ועוד.  למרבה הצער, לא פעם, רגשות אלה נשארים איתה ללא מענה, וללא הזדמנות נאותה לעבד אותם.
כאמור, אישה כזו חווה בעצם אובדן, בדומה לאבל על מישהו יקר שנפטר. בשלב הגילוי, ולאורך תהליך ההתמודדות עם קשיי הפריון, נשים מתייחסות לאובדן שהן מרגישות באופנים שונים. הן משתמשות בביטויים כמו "הרגשתי שאני פגומה" , "הרגשתי שאני לא אישה אמיתית". הן חוות פגיעה קשה בדימוי הנשי שלהן ובתחושת הערך העצמי שלהן. 

 

כמו בתהליך של אבל, התגובה להכרה הזו כוללת לרוב מספר שלבים: שלב של הכחשה, שלב של הכעס, שלב ההתמקחות, האשמה עצמית. אם אותה אישה מצליחה לעבד את הרגשות שעולים זה, היא יכולה להגיע לתחושה של השלמה שתאפשר לה התמודדות עם התהליך שמחכה לה.

בעצם, התיאור הזה לא לגמרי מדויק. לא מדובר בשלבים עוקבים, שבאים אחד אחרי השני, אלא במצבים רגשיים. המצבים הללו יכולים להופיע כל אחד לחוד, או יחד. בתקופות מסוימות  אחד מה"שלבים" הללו חזק יותר. המעבר בין השלבים אינו חד סטרי, ואישה שמתמודדת עם קשיי פריון יכולה יום אחד להרגיש השלמה מסוימת עם מצבה, ולמחרת להרגיש ושב כעס, כאב, ואשמה.

כאשר מדובר בתהליך של אבל, קיימים טקסים מקובלים בחברה, שמטרתם לאפשר לאישה לבצע עיבוד פנימי של התחושות שמציפות אותה. העיבוד  מאפשר לאותו אדם להמשיך הלאה בחייו, לשלב של ההשלמה, החלקית לפחות, וההתמודדות. לדוגמה, במהלך ימי השבעה, יש הזדמנות לאדם אבל לדבר על התחושות שלו, ולקבל הדהוד ותמיכה מהסביבה. כאמור, אישה שחווה בעיות פריון, לא פעם,  אין לה את התנאים ולא את התמיכה הדרושה כדי לבצע עיבוד מספק.

לאישה שחווה קשיי פריון חסרות ההזדמנויות לעבד את מה שקורה לה מבחינה רגשית. היא יכולה "להיתקע" ולמצוא את עצמה לכודה בתוך תחושות אלה, באופן שמקשה עליה להמשיך בחייה, להתמודד ולצמוח. לפעמים, רגשות אלה, כאשר אינם מקבלים ערוץ לגיטימי לביטוי, יכולים להפוך לה למכשול, כפי שאסביר בהמשך.

מה קורה מבחינה רגשית לאישה הסובלת מבעיות פוריות? איך מתבטאים השלבים השונים?

כעס-

הכעס הוא בעצם על מה שאבד- תחושת השלמות הגופנית שהייתה טבעית ומובנת מאליה, הפגיעה בדימוי הנשי. כאשר לכעס אין מקום לביטוי ועיבוד, הוא מופנה כלפי הסובבים. לדוגמה- כעס שמופנה כלפי  הרופא שמטפל, כעס על פקידת הקבלה במרפאה שגרמה לך לחכות, על האחות שהעירה הערה שלא במקומה, על החברה הטובה שנהגה בחוסר רגישות, ואפילו כעס כלפי הנשים שאת רואה ברחוב והן בהריון. ניתן להבין איך לפעמים  כעס כזה לא רק שלא משרת אותך, אלא יכול לפגוע בך,כאשר הקרובים לך, שאמורים להיות מקורות תמיכה בשבילך, לא מבינים את מקור הכעס, ונפגעים. כעס הוא "זולל אנרגיה" אנרגיה נפשית שדרושה לך כל כך בשלב זה של חייך.

האשמה עצמית-

האשמה עצמית יכולה להיות חזקה וכואבת. למתבונן מהצד ההאשמה העצמית נראית לפעמים לחלוטין לא מובנת. למה אני מדגישה זאת? כי בבסיס ההאשמה העצמית עומדת לא פעם מחשבה מסוימת, גרעין, שגדל וקיבל מימדים הרבה מעבר למה שמגיע לו :-). כאשר אישה מבינה זאת, היא יכולה להשתחרר מהמחשבות המטרידות והכואבות האלה, ולפנות את הכוחות שלה להתמודדות בריאה. האשמה העצמית נוטה להתעצם ולגדול למימדים משתקים, במיוחד כאשר היא קשורה בתחושת בושה. במקרה כזה אותה אישה הסובלת מבעיות פריון מרגישה שמסוכן לה  לדבר לחשוף את המחשבה המסוימת, והיא נשארת איתה לבד.

אתן מספר דוגמאות לכך.

 "אני אשמה שאני סובלת מבעיות פריון. אילו לא הייתי עושה הפלה בגיל 19, הכול היה נראה אחרת". יתכן, כמובן, שהפלה תגרום לסיבוכים רפואיים, ולבעיות בהמשך. אך ברוב המקרים אין זה כך. אישה כזו מייסרת את עצמה. ההפלה עצמה עלול להיתפש אצל אותה אישה כמעין חטא, חטא שהיא צריכה לשלם עליו ,ובעיית הפריון היא העונש. לפעמים המחשבה הזו היא ברמה לא מודעת, וברמה הזו היא מעכבת את אותה האישה בהתמודדות שלה.

דוגמה נוספת-" אם הייתי מנסה להרות קודם, לא הייתי מגיעה למצב כזה". שוב, למחשבה זו בסיס מציאותי, אבל-כולנו חכמים יותר בדיעבד. נשים רבות דוחות את הכניסה להריון, וכשהן מחליטות שהגיע הזמן המתאים, הן נכנסות להריון ללא בעיות משמעותיות.

דוגמה נוספת למחשבה שיכולה לעלות, ועלולה להפוך למחשבה ש"תוקעת", ולא מאפשרת התקדמות וצמיחה. "אני לא באמת רוצה להיות אימא, ובגלל זה אני לא נכנסת להריון".

נראה שמחשבה זו, בצורות שונות, עולה כמעט אצל כל אישה שמנסה להרות ונתקלת בבעיות פריון. לפעמים המחשבה הזו כל כך מאיימת ונשארת ברמה הלא מודעת בלבד. ידוע כיום שלהיבטים רגשיים השפעה על הצלחה או התארכות של טיפולי הפריון. מתח, דיכאון וחרדה משפיעים ברמה פיזית גופנית.

למרות כל אלה, הרגשות כלפי האימהות הם סותרים, אמביוולנטיים. חששות מפני האימהות הם לגיטימיים וקיימים תמיד. אישה שתהיה לה הזדמנות לבטא חששות אלה, בסביבה תומכת ולא שיפוטית, תגרום למחשבות האלה להפוך לא מאיימות, ובעצם תפרוק מהן את כל המטען הרגשי הכבד שלהן. מטען רגשי שמתפקד שוב כזולל אנרגיה ומעכב צמיחה.

לסיכום, התייחסתי לחלק מההיבטים הפסיכולוגים- רגשיים של טיפולי פריון. מדובר בנושא גדול ורחב. עדיין לא נגעתי בנושא הזוגיות, במצבי הרוח שיכולים להשתנות, בהתמודדות עם כישלונות טיפוליים, בהתמודדות עם ההפרעה להמשך שגרת החיים הרגילה. לכל אלה היבטים רגשיים משמעותיים.

במהלך ההתמודדות עם קשיי פריון אישה חווה רגשות מכאיבים ומייסרים, שמצריכים עיבוד. לעיתים, אין לאישה הזדמנויות נאותות לבצע עיבוד בצורה שתשרת אותה, היא יכולה למצוא את עצמה "תקועה" בתוך רגשות קשים, שגוזלים ממנה משאבים נפשיים, משאבים שנחוצים לה כל כך להמשך ההתמודדות בדרך הקשה של טיפולי הפריון.

במהלך טיפול פסיכותרפי (פסיכולוגי) ניתן לזהות מצבים אלה, ולעזור לאישה להתקדם, לגייס משאבים נפשיים, להתמודד ולצמוח.

אם את מרגישה שהדברים מדברים אל ליבך, וגם את מתמודדת עם קשיים דומים וזקוקה לתמיכה במסע, את מוזמנת לפנות אלי- dr.nefeshm@gmail.com

 

Comments are closed.